השפעת מגפת הקורונה על שפת הגוף ומחוות הנימוס בין אנשים

השיח בתקשורת כיום מראה שמגפת הקורונה איננה מאחורינו. הבהלה מהזמן החדש של נגיף הקורונה אומיקרון המדבק הרבה יותר מהזנים הקודמים, אך ככל הנראה קטלני פחות ושהחיסון נגדו יעיל חלקית, מוכיחה זאת.

בהלת האומיקרון כבר גרמה לסגרים חדשים באוסטריה ובהולנד ויש דיבורים על הגבלות קורונה חדשות בישראל בעקבות "הגל החמישי הצפוי". האם יחזרו סגרי הקורונה? ימים יגידו.

דווקא לאור מצב זה שווה לנו כחובבי שפות לערוך סיכום ביניים של השפעת מגפת הקורונה על התקשורת בין אנשים. לא רק על התקשורת דרך מסכים שהופכת ליותר ויותר רווחת אלא גם על שפת הגוף שלנו.

אך תחילה בואו נחזור לעבר, לשיא מגפת הקורונה במרץ 2020. לזמן שבו מומחים עולמיים של נימזי ניבאו שהתקשורת בין אנשים ומחוות הגוף הקבילות בין בני אדם לפי הנימוסים, תשתנה לחלוטין בעקבות המגפה.

אנו נבדוק את ישראל כמקרה בוחן למימוש הנבואות של נימזי על שינויים בתקשורת בין בני אדם וננסה להסביר את השלכות הקורונה על תקשורת בין אנשים.

מה היו מחוות הגוף הנהוגות בתרבויות שונות כמחוות נימוס בין בני אדם לפני מגפת הקורונה?

כפי שידוע בכל חברת תרגום מחוות שפת הגוף הן הדרך לבנות גשרים בין תרבויות שונות.

לכן, לפני שאנחנו רואים כיצד ציפו שהקורונה תשפיע על מחוות נימוס ושפת גוף בין בני אדם עלינו לבדוק ממעוף הציבור אילו מחוות גוף נהוגות לתקשורת בין בני אדם בתרבויות שונות. רק כך נקבל פרספקטיבה נכונה. מובן שכל המחוות הללו מושפעות ממידת הקירבה בין אנשים.

אחרי הכול אין דומה התקשורת בין נאהבים, בני משפחה או חברים קרובים לתקשורת בין ידידים מרוחקים, עמיתים לעבודה או מכרים שזה עתה הכירו. כמובן ברור לכולם שככל שהקשר בין אנשים קרוב יותר כך שפת הגוף שלנו ומחוות הנימוס שלנו צפויות להיות קרובות וחזקות יותר.

בכל תרבות ישנן מחוות גוף שונות שמשמשות להיכרות ולברכה בין בני אדם. במרבית התרבויות לחיצת יד היא הנוהג העיקרי להיכרות. מחוות תקשורת גופניות משתנות בהתאם לגיאוגרפיה.

תרבויות "חמות יותר", בהן יש דגש על מחוות קירבה טקסיות ויחסים אישיים כמו תרבויות שונות במזרח התיכון ובדרום אירופה נוטות למחוות נימוס חמות בין בני אדם כמו חיבוקים ונשיקות.

דוגמאות לתרבויות כאלה הן: התרבות הערבית, התרבות הישראלית בחלקה, התרבות הצרפתית, התרבות הספרדית, התרבות הפורטוגזית, התרבות האיטלקית והתרבות היוונית.

תרבויות "קרות ופורמליות יותר", בצפון אירופה וצפון אמריקה, כמו התרבות האנגלית והתרבות הגרמנית נוטות למחוות מרוחקות יותר כמו לחיצת ידיים, בעת היכרות.

ותרבויות מזרח אסייתיות כמו התרבויות של הודו סין ויפן בהן יש כבוד רציני למרחב האישי של אדם הן "הקרות ביותר".

בתרבויות הללו לא נהוג לגעת באנשים כחלק מתקשורת ראשונית. לכן ישנן מחוות מרוחקות יותר של תקשורת. למשל קידות שונות ומנוד ביפן ובסין ובהודו בירכת הנמסטה המפורסמת.

מומחי השפות והתרבות של טומדס מקפידים לתרגל אנשי עסקים במחוות הגוף המקובלות בכל אחת מהתרבויות הללו. הסיבה לכך ברורה, מי שמכיר את מנהגי התרבות של בני אדם מגיע לליבם של בני אדם.

כך ניתן להגיע להצלחה עסקית ואישית חוצת גבולות לאומיים ותרבותיים.

מה ציפו שיקרה למחוות שפת הגוף שלנו בשיא מגפת הקורונה?

בשיא מגפת הקורונה מומחים רבים שיערו שהתקשורת בין אנשים הולכת להשתנות באופן מובהק ויתכן שאף בלתי הפיך בעקבות הפחד להידבק במגפת הקורונה או במחלות דומות.

השינוי הקיצוני בתקשורת בין אנשים שכלל מעבר לתקשורת מרחוק באמצעות מסכים, לבישת מסכות באופן קבוע, שמירה על מרחק ושינויים רציניים בשפת הגוף מומחש בצורה הברורה ביותר בתחזית של נימזי לגבי תקשורת בין בני אדם לפחות לשנים הקרובות.  

אז מה הייתה התחזית של נימזי על תקשורת בין בני אדם בתקופת הקורונה והאם היא התגשמה?

מומחי נימזי שיערו שלבישת המסכות תיהפך לתופעה קבועה במרחב הציבורי. בוודאי כל עוד המגפה משתוללת אך אולי גם אחריה בשל הפחד ממגפות דומות. הם חשבו שהנימוס הנהוג בתרבויות מערביות "חמות יותר" ישתנה וילבש צורה דומה למצב בתרבות הסינית.

מצב כזה היה הופך אנשים שמנוסים בתקשורת עם התרבות הסינית ותרבויות דומות לה למומחים מבוקשים לא רק ברמה איזורית אלא ברמה עולמית. אחרי הכול הבנה של הנורמות התרבותיות והנימוס הנהוג מובילה להצלחה כאשר יוצרים קשרים עם אנשים אחרים ובמיוחד קשרים עסקיים.

בתרבות הסינית לובשים מסכות במרחב הציבורי באופן קבוע וכמעט שאין מגע פיזי בין אנשים שאינם נאהבים או בני משפחה. ניתן להסביר את ההתנהגות הזאת כתוצאה מסיבות שונות, חלקן קשורות לתרבות הסינית.

אך חלק מהסיבות לריחוק הזה קשורות לפרמטרים אובייקטיביים, כמו זיהום אוויר ומגפות נשימתיות קודמות, למשל הסארס המארס וסוגי שפעת אלימים, שיצרו הכרח בריחוק חברתי טבעי כמצב נורמלי.

מומחי נמזי העריכו למשל שלחיצות הידיים החיבוקים והנשיקות יוחלפו בטפיחות מרפק או לחיצות רגליים מרוחקות יותר, או במחוות מילוליות ו"חיוך עם העיניים".

הייתה למומחי נימזי סיבה טובה לחשוב שאנשים במערב ישנו את התנהגותם להתנהגות הקרירה הזאת לאורך זמן. קודם כל על מנת להימנע מלהידבק במחלה.

הם גם לא היו לבדם בהערכה הזו. תמי לנצט ליבוביץ מומחית לתקשורת בין אישית הכינה מדריך נימוסים מותאם למגפת הקורונה שההערכה שלו הייתה דומה בנוגע לשינוי בנורמות.

הסיבה הברורה לכך הייתה קמפיינים מאסיביים של הממשלות והתקשורת לאכוף תקנות לשעת חירום שחייבו את לבישת המסכות במרחב הציבורי ואת מחוות הגוף המרוחקות יותר. זאת כדי "לשמור על ריחוק חברתי" ולמנוע הדבקה במחלה.

הנה כמה מהקמפיינים שמשרד הבריאות הישראלי יצר כדי להתאים את ההתנהגות החברתית שלנו לנסיבות המגפה אתם תראו כיצד הקמפיינים הללו תואמים את התחזית של נמזי.

• מסכה יכולה להציל חיים
• מפגשים בין אנשים הם סכנת חיים (ריחוק חברתי)
• בואו נשמור זה על זה
• קמפיין לבישת מסכות וריחוק חברתי בחברה הערבית

לא רק משרד הבריאות הישראלי ביצע את הקמפיינים הללו אלא גם חברות פרטיות שונות בארץ ובחו"ל. הם עשו שימוש רב במשפיעני רשת ברחבי העולם כדי לעודד ריחוק חברתי וחבישת מסכות וכתוצאה מכך את כל השינויים בהתנהגות החברתית שנמזי ציפו להם. הנה כמה מהקמפיינים הללו.

• קמפיין עולמי לשמירת ריחוק חברתי – קמפיין הפינגפונג
• מפורסמים נלחמים בקורונה

בתקופות שיא המגפה הייתה אף אכיפה קפדנית באמצעות קנסות שנועדה לחייב בחוק את חבישת המסכות והריחוק החברתי. היום קיימת עדיין אכיפה באמצעות קנסות שתופסת בעיקר בכלי התחבורה הציבורית וגם במידה מסויימת בקניונים והופעות פנאי.

האכיפה מכוונת בעיקר נגד בעלי העסקים ופחות נגד אנשים פרטיים. זאת מכיוון שעוררה התנגדות חזקה בציבור. בדומה להתנגדות הציבור לסגרים שהוטלו מפעם לפעם.

הקושי לאכוף בחוק את הנורמות הללו מבלי לעורר התנגדות אזרחית והפרה שיטתית, מחזיר אותנו לשיטות הסברה שונות. השיטות נועדו לחנך את הציבור לשמירת קורונה בעזרת הטמעה בנורמות החברתיות שתהפוך את האכיפה לפחות נחוצה.

אחרי הכול שינויים תרבותיים בחברה חזקים יותר משינויים חוקיים בה. שפה ותרבות הם יצורים חיים המשמשים לתקשורת בינאישית וכללית, מי שלומד לנווט אותם, לומד בעזרתם להשפיע על התנהגותם של אנשים.

מומחי נמזי גם העריכו שחלק ניכר מהתקשורת בין אנשים ובכללה מרבית הקניות שנעשה, מרבית העבודות שנעסוק בהן ואפילו חלק ניכר מההיכרויות שלנו יעברו לרשת ויהיו מאחורי מסך.

שנה אחרי שיא הקורונה - מה קרה בפועל בישראל לשפת הגוף שלנו?

התחזית של מומחי נימזי התגשמה באופן חלקי. מומחי נימזי ציפו לתחזית מחמירה במיוחד שבה כל מחוות הגוף החברתיות אכן יתחלפו בעקבות החשש מהמגפה וייעשו קרות ומרוחקות יותר.

הם ציפו שמרבית התקשורת בין בני אדם תעבור להיות תקשורת דרך מסכים ושהריחוק החברתי, המסכות וההימנעות ממגע גופני ישמרו באדיקות גם כאשר מספר הנדבקים במחלה ירד ונשוב למעין שיגרה.

מומחי נימזי לא טעו לגמרי אך הם בהחלט טעו. הם לא העריכו את האומץ של אנשים רבים בישראל ובחו"ל לשמור על עצמם ועל חירותם ולא לשנות את התנהגותם רק מתוך פחד וציות לשלטון.

מומחי נמזי לא לקחו בחשבון, שהחיסונים המוצלחים למחלה שהגיעו אלינו כמתנה של המדע, בערך כשנה אחרי התחזית של נמזי, יסירו מאנשים רבים את מחסום הפחד. פתאום הקורונה ווירוסים דומים הפכו למשהו שניתן לחיות לצידו, מבלי לשנות משמעותית את אורח החיים.

במערב בכלל ובישראל בפרט מרבית האנשים מחוסנים לקורונה במספר מנות חיסון. לאור זאת התנהגות הציבור מול הקורונה השתנתה משמעותית.

כשאני חי בישראל ויוצא מהבית אני רואה תמונה שלווה יחסית. אני רואה את האנשים ברחובות, במסעדות ובמקומות הבילוי ללא מסכות תוך כדי שאינם מקפידים על ריחוק חברתי.

לרוב, הם מסתפקים בהצגת תעודות מתחסן שמכריזות שקיבלו חיסון לקורונה כאשר הם מגיעים לפעילות פנאי, למשל בקניונים ובבתי קולנוע.

כמו כן ישנה תופעת של סרבנות אפורה לחבישת המסכות. כלומר, בגלל שעדיין ישנה סכנת קנסות לאנשים שלא חובשים מסכה, האנשים אכן יסתובבו עם מסיכה זמינה אך לא יחבשו אותה אלא אם ידרשו לכך מבעל סמכות.

לדוגמא, בכניסה לקניון ציבורי השומר בכניסה יבקש מאנשים לחבוש מסכות כדי להיכנס למתחם הקניון. הם אכן יעשו זאת, אך בשנייה שיתרחקו מעיניו יסירו את המסכה.

לכל הפחות הם יחבשו אותה על הסנטר וינשמו בחופשיות. אך אם ידרשו ללבוש אותה מאיש סמכות או עובר אורח מזדמן יתכן שיעשו זאת לזמן קצר.

הציבור הישראלי באופן עקרוני מתנהג בהיגיון. רק בבתי אבות וכן בכלי התחבורה הציבורית השונים כמו אוטובוסים רכבות ומוניות, יראו חבישת מסכות בהיקף כמעט מלא.

ניתן להסביר זאת בשל האכיפה המוגברת והקנסות על הנהגים, שמשום כך אוכפים את הנורמות הללו על הנוסעים שלהם, אך חלק מהציות במצבים הללו נובע משכל ישר.

זאת מפני שריכוזים של אנשים בתחבורה הציבורית, שנחשבים גם מקומות מועדים לאנשים בסיכון, הם המקומות שבהם מבחינה הגיונית, נכון יותר להקפיד על הנחיות למניעת הקורונה.

חבישת מסכה באוטובוסים הפכה להיות חלק מהנורמה של כבוד לקשישים ונטמעה בציבור מתוך רצון לשמור על חייהם. כבוד לקשישים תמיד היה ערך גבוה בתרבות הישראלית.

אחת הדרכים להחדיר מסר לאנשים בצורה מוצלחת היא להלביש את הרעיון שלכם על ערך מוכר בתרבות. בתעשיית השפות מכנים זאת לוקליזציה.

טפיחות המרפקים ולחיצות הרגליים, שהיו אמורות להחליף את לחיצת הידיים או את החיבוק והנשיקה לאנשים יותר מקורבים, הפכו לקוריוז משעשע אבל לא היכו שורש בחברה הישראלית. הם גם לא היכו שורש בחברות אחרות.

למעשה המחוות הללו שומשו בהרבה מאד סרטוני פרודיה כנגד הריחוק החברתי.

מומחי נמזי כן צדקו, בכך שחזו שמקומות עבודה רבים יעברו בשל הקורונה לעבודה מרחוק ואף יישארו כך, גם לאחר הפסקת הסגרים וחזרה מסויימת לשגרה.

אכן חלק ניכר מהתעשיות הטכנולוגיות העבירו את העובדים שלהם לעבודה מרחוק לפחות באופן חלקי. עניין שיצר אתגר חדש למעסיקים: כיצד להפיק את המירב מישיבות זום.

על המענה לאתגר זה תוכלו לדעת יותר בקישור הבא. ישיבות הזום גם יצרו שוק חדש לחלוטין למתרגמים ומתורגמנים שכעת היו צריכים לשרת בפגישות וירטואליות אנשים מכל העולם שתקשרו מרחוק בשפות שונות.

• קראו עוד: ישיבות דירקטוריון בימי הזום כך תהפכו את החסרונות ליתרונות

מדוע ישנה התנגדות למסכות ומהי השפעתן על תקשורת בינאישית?

חלק ניכר מההתנגדות למסכות ניתן להסביר על ידי העצלות ללבוש אותן וחוסר הנוחות שבלבישתן.

אנשים מסויימים גם מרגישים שחיוב לבישת המסכה הוא פגיעה בחירות שלהם. בכך שהמדינה למעשה לא סומכת עליהם שידעו לעשות ניהול סיכונים בעצמם.

אך ישנה סיבה אחת מוצדקת יותר להתנגדות בציבור ללבישת מסכות בכל סיטואציה במרחב הציבורי. מאמר של מומחים לעבודה סוציאלית ורפואה שיקומית מבית החולים השיקומי אלי"ן בדק ומצא שהמסכות עלולות לעשות נזק ליכולות התקשורת של תינוקות, פעוטות וילדים.

היכולת להבין שפה ושפת גוף בפרט תלויה במידה רבה בקריאת הבעות פנים. חבישת מסכות לא שקופות, לפי התקן של משרד הבריאות עלולה לשבש את היכולת של ילדים בגילאים צעירים להבין הבעות פנים ולכן להבין מהם רגשות של מבוגרים וילדים אחרים.

זאטוטים יתקשו גם לזהות מבוגרים שלובשים מסכה ועלולים לאבד עוגני ביטחון חשובים לבריאותם הנפשית והתפתחותם.

ילדים הם מאד סתגלניים ולכן יוכלו ללמוד חלק ניכר מקישורי קריאת שפת הגוף על סמך מחוות אחרות כמו תנועות העיניים ומחוות הידיים. בכל זאת עדיין עלול להיגרם נזק תקשורתי ונזק להתפתחות השפה אצל ילדים צעירים מאד, במיוחד ילדים עם צרכים מיוחדים.

בלי ספק, חשוב לתת מענה מקצועי לאתגרים שיוצרת חבישת המסכות להבנת תקשורת מדוברת ותקשורת בשפת גוף.

התסכול של ילד קטן מכך שקשה לו לפעמים לשמוע ולהבין מה שנאמר לו ממבוגר שחובש מסכה, או שלעיתים קשה לו להיות מובן בגלל שהמסכה עלולה לשבש את הדיבור, עלול לעשות נזק נפשי ונזק להתפתחות הלשונית והסוציאליזציה אצל ילדים.

אני מקווה שהועשרתם מהמאמר ושהוא פתח לכם את הראש להשלכות התקשורתיות והתרבותיות של התמודדות עם מגפת הקורונה. אתם מוזמנים לשתף איתנו את מחשבותיכם בתגובות.

גילי קימור